לפעמים משחקי ילדים הם סרטי אקשן מורכבים ועתירי דמיון ואפקטים.
בטוי סטורי ("צעצוע של סיפור") 1, 2 ו-3 ניסו להסביר שהדמיון, כמו שאמנות טובה שבה ומזכירה, הוא הסרט/פלטפורמת המשחקים/הספר/הכרטיס הגרפי הכי טובים שנוצרו אי-פעם, אבל בנקודה אחרת (די מרכזית לטעמי) נדמה לי שהם קצת פספסו. אם "הסרטים" הם המציאות עבור הילד-הצופה שבזמן משחקו הופך להיות השחקן/תסריטאי/במאי/פעלולן, הרי שאמנות-הילד איננה אמנות שמחרה-מחזיקה אחרי המציאות אלא אמנות שמתכתבת, מפתחת ומגדילה לעשות.
לפני כמה בקרים, שיחק לו ים משחק-פעולה שרישום תמציתי שלו אפשר לקרוא בבלוג שלו. רגע קולנועי לכל דבר ועניין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה