פוסט-אורח מאת אמא-של-ים:
בין שלל ספרי הילדים העוסקים בפחד ובהתמודדות איתו הספר "טרופותי" מאת ג'וליה דונלדסון[1] (באנגלית "The Gruffalo"), עומד חריג ומיוחד. מדובר בסיפור מורכב יחסית לקהל הצעיר שאליו הוא פונה, הדורש מהקורא להתמודד עם מתח רגשי בעזרת הרבה הומור וכתיבה קלילה, מתנגנת וכשרונית מאוד. הסיפור מלמד את הקורא כמה סודות אודות הפחד וההתמודדות אתו, שהדרך הסיפורית מאפשרת להעביר אותם אל סף המודע, במקום שאינו מגובש ומנוסח היטב, אך מהדהד בעולמם הפנימי של קוראיו הצעירים.
גיבורו של הסיפור – גיבור עממי וגיבור סיפורי ילדים טיפוסי – הוא גיבור קטן וחלש אך פיקח, עכבר. הוא מוצב ביער, מקום האימה האגדי הקלאסי. והמתח הראשון ניצב כבר במלים הראשונות של הסיפור: "עכבר טייל ביער, שמח וטוב לב". עכבר חלוש וקטן בתוך היער הגדול פוסע גלוי לכל בשלווה ובבטחה: הכיצד?
מה סוד השלווה של העכבר ההולך ביער, שבו כמעט כל חיה עשויה לטרוף אותו?
האיום הפוטנציאלי שניכר כבר בהצבתו של העכבר באמצע היער גלוי לכל, מתממש בשלושה מפגשים שלו עם שלושה טורפים פוטנציאליים: השועל, הינשוף והנחש. כל אחד מהם אכן מזהה בו מיד טרף טוב וקל, ומבקש לפתות אותו לביתו בערמומיות - כביכול מציע לו להתארח אצלו לארוחה, אך למעשה כפי שהקוראים והעכבר מבינים, כדי לאכול אותו.
כבר כאן נבנה מתח סיפורי הומוריסטי בין מה שנאמר על פני השטח לבין מה שנרמז. אך העכבר אינו פתי כפי שחושבים טורפיו הפוטנציאלים, ובכל מפגש ומפגש אנחנו מגלים את סוד תורת הלחימה שלו.
העכבר יודע את סודם של כל אחד ואחד מן הטורפים שהוא האמת על טבעם של כל היצורים החיים.הוא יודע שממש כמוהו כל אחד ואחד מהם מפחד להיות נטרף, ובמעמקי תודעתו של כל אחד ואחד מהם מצויה האימה מפני טורף החושק לבלוע אותו. וכך, בהכירו את החולשה הזו של החזקים ביותר, לא נותר לעכבר אלא להעיר את אותו סיוט ממעמקי תודעתם של טורפיו. הוא מציב בפני תודעתם מראה לסיוט הפנימי שלה בדמותו של "טרופותי", אותו יצור שמהותו התאווה לטרוף, אותה תאווה שמתעוררת בכל אחד מהם למראהו של העכבר עצמו ("ונהיה פתאום רעב"). ובבואתו משתנה לפני כל אחד מן הטורפים – כשהוא עומד בפני השועל הוא הכי אוהב "שועל על גחלים", כשהוא עומד בפני הנחש הוא הכי אוהב "נחש חמוץ מתוק", ולפני הינשוף הוא הכי אוהב "גלידה של ינשופים".
העכבר עונה לטורפיו בערמומיות גדולה וחיננית מזו שנקטו כלפיו, להנאתם וצחוקם של קוראי הסיפור, הנהנים מן האירוניה הסיפורית ומכוח דמיונו של העכבר והסופרת העומדת מאחוריו. הוא מעלה את נוכחותו של טרופותי בפני בן-שיחו ממש בדרכם של מתרגלי ויזואליזציה במקדשי המזרח (במסורת הטנטרה) המעלים את דמותה של האלוהות – הוא מתאר אותו איבר- איבר, במעין נוסחות לחש מתנגנות היטב – עד ליצירתה של הדמות המלאה בעיני דמיונו של בן שיחו. ככל שאנחנו מתקדמים מפגישה לפגישה, מתגבשת למול עינינו הקוראים דמותו המלאה של טרופותי מעוד ועוד תיאורים של איבריה הנוראים.
כך, בורחים אחד-אחד טורפיו הפוטנציאליים של העכבר מפני דמות דמיונו-דמיונם, דמות הבעתה של טרופותי. והעכבר מסכם כל פעם מחדש את הדברים מתוך מקום של התנשאות על פני בני שיחו - "שועל [ובהתאמה: ינשוף, נחש] טיפש ומטופש! אין שום סיבה לפחוד. טרופותי - מה, לא ידעת[2] – אין חיה כזאת!". והקוראים הצעירים שותפים לאירוניה הזאת ולמחשבה הזאת, צוחקים ונהנים לתרמית הכביכול פשוטה הזאת.
אך כאן מגיע הסיבוך והמפנה בסיפור הזה שאוצר בתוכו הרבה מתח פסיכולוגי לקוראיו הצעירים כל כך: טרופותי מופיע במפתיע לפני העכבר, ולראשונה, זה ניצב מבוהל. הביטחון והוודאות לגבי גבולות המציאות והדמיון נשברו. מה שחשב כדמות תעתועים בלבד שיצר במשחק דמיונו הערמומי קמה עליו ומתגלה כדמות בשדה המציאות ,המאיימת לראשונה על חייו. זהו גם מתח שהקוראים הצעירים צריכים להכיל –
רגע, מה קרה כאן, איך הפך יציר הדמיון למציאות? פחד קמאי שכולם שותפים לו, שהבעתה ומחול השדים הפנימי שהפחד מחולל בפנינו אינו אלא ממשות ואמת.
בניגוד לספרי ילדים אחרים שמתחילים במופע של תעתועים מפחיד שמתפוגג בהמשך הסיפור ומתגלה כתעתוע של הדמיון והאשליה[3], חל כאן היפוך. מה שנדמה כתעתוע של הדמיון מתגלה כמציאות, והעכבר עצמו מתגלה, לפחות לרגע, במערומיו. הרגע הזה מוכל על ידי הקוראים דרך ההנאה מהתחכום הסיפורי שבהפתעה ובהומור. והוא ספק נפתר בהמשך הסיפור, ספק מהדהד עד סופו.
העכבר נעמד לראשונה בסיפור מול מראת פחדו שלו ונוכח שהוא אינו שונה מאף אחד מטורפיו הפוטנציאליים בפחדו הקמאי מפני טריפתו. נראה שזוהי הכרה חשובה ומהותית לתהליך השלם שהוא עובר בהתמודדות מול הפחד, לאחר שהכיר אותו רק בזולתו. אך העכבר אינו מאבד את עשתונותיו לזמן רב. שלא כמו הטורפים שפגש, הוא יודע לזהות בטרופותי את יציר דמיונו וביעותיו שלו, ועושה שימוש בידיעה זו כדי להערים על הפחד בעצמו ולהכניע אותו.
הוא סובב ביער כשטרופותי בעקבותיו, ומופיע לפני כל אחד מטורפיו הפוטנציאליים הקודמים יחד עם טרופותי. ברמה הפשוטה הסיפורית – הוא מצליח לשטות בטרופותי, ולגרום לו לחשוב שהם פוחדים מפני העכבר הקטן ולא להבין שהם פוחדים למעשה מפניו. ברמה העמוקה יותר הוא חושף את האמת – בהיותו של טרופותי יציר דמיונו, בהיות מקור כוחו של טרופותי בו עצמו, הרי שלמעשה הטורפים מפחדים מפני העכבר, בוראו של יציר דמיון זה ומי שהכריע אותם באמצעותו בקרב. בסופו של הסיפור, דמות ההזיה עצמה, הפחד שלו בעצמו, בורח מפניו, מקורו ובוראו.
והעכבר? הוא ממשיך ללכת שליו ביער. גם הוא נענה לדחף הרעב, אך הוא שלא כמו היצורים האחרים שפגש ביער אינו טורף, אלא צמחוני. סיפורו של הגיבור הלא אלים הזה שנלחם בכוח דמיונו, האמפטיה שלו ותובנותיו, מסתיים באכילה שלווה של אגוז.
אפשר להבחין בסיפור הזה בשני רבדים של השפעות המעצבות אותו. הראשונה, מעולמם של אמני הלחימה המזרחיים, המשכילים להשתמש בכוחו של היריב נגדו. ואכן, מקורו של הסיפור של ג'וליה דונלדסון בסיפור עם סיני[4]. הסיפור המקורי מתייחס רק לחלק השני של הסיפור – שבו גיבורה ילדה מערימה על נמר הרוצה לטרוף אותה וגורמת לו לחשוב שהיא מלכת היער מפחידה אותו ומניסה אותו. הנמר שהולך בעקבותיה טועה לחשוב שבעלי החיים ביער נסים מפניה, ואיננו מבין שהם נסים מפניו[5]. זהו רובד של סיפור עממי פשוט יחסית, שאינו נכנס כלל לעירוב המתוח והמסוכן והלא פתור של הסיפור שבין תעתוע הדמיון לבין המציאות.
ואילו הרובד השני של ההשפעות של הסיפור דומה שלקוח מסיפור חייה העצוב של המחברת ג'וליה דונלדסון, שבתקופה שבה חיברה את הסיפור בנה עבר התקף פסיכוטי, שבמהלכו ביעותיו וההלוסינציות שלו נדמו לו כמציאות ממשית והוא לא הצליח להפריד בין הדמיון לבין המציאות[6]. נראה שבתוך הסיפור ההומוריסטי והיפה הזה חבוי איזשהו ניסיון לחבור אל החוויה של בנה ואל האימה שהטירוף וכוחו של הדמיון יכול להציב בפני כולנו. אך החוויה הזו מוחבאת ומטושטשת בסיפור המציג בסופו פתרון ויכולת של התבונה לזהות את הדמיון כמקור של כוח ואת האדם המשתמש בו כחזק מיצורי ביעותיו. למרבה הצער, סיפורה האישי של דונלדסון הסתיים אחרת, ובנה לא השכיל להתמודד עם יצורי ביעותיו שהכריעו אותו, ובחר לבסוף להתאבד.
בין שלל ספרי הילדים העוסקים בפחד ובהתמודדות איתו הספר "טרופותי" מאת ג'וליה דונלדסון[1] (באנגלית "The Gruffalo"), עומד חריג ומיוחד. מדובר בסיפור מורכב יחסית לקהל הצעיר שאליו הוא פונה, הדורש מהקורא להתמודד עם מתח רגשי בעזרת הרבה הומור וכתיבה קלילה, מתנגנת וכשרונית מאוד. הסיפור מלמד את הקורא כמה סודות אודות הפחד וההתמודדות אתו, שהדרך הסיפורית מאפשרת להעביר אותם אל סף המודע, במקום שאינו מגובש ומנוסח היטב, אך מהדהד בעולמם הפנימי של קוראיו הצעירים.
גיבורו של הסיפור – גיבור עממי וגיבור סיפורי ילדים טיפוסי – הוא גיבור קטן וחלש אך פיקח, עכבר. הוא מוצב ביער, מקום האימה האגדי הקלאסי. והמתח הראשון ניצב כבר במלים הראשונות של הסיפור: "עכבר טייל ביער, שמח וטוב לב". עכבר חלוש וקטן בתוך היער הגדול פוסע גלוי לכל בשלווה ובבטחה: הכיצד?
מה סוד השלווה של העכבר ההולך ביער, שבו כמעט כל חיה עשויה לטרוף אותו?
האיום הפוטנציאלי שניכר כבר בהצבתו של העכבר באמצע היער גלוי לכל, מתממש בשלושה מפגשים שלו עם שלושה טורפים פוטנציאליים: השועל, הינשוף והנחש. כל אחד מהם אכן מזהה בו מיד טרף טוב וקל, ומבקש לפתות אותו לביתו בערמומיות - כביכול מציע לו להתארח אצלו לארוחה, אך למעשה כפי שהקוראים והעכבר מבינים, כדי לאכול אותו.
כבר כאן נבנה מתח סיפורי הומוריסטי בין מה שנאמר על פני השטח לבין מה שנרמז. אך העכבר אינו פתי כפי שחושבים טורפיו הפוטנציאלים, ובכל מפגש ומפגש אנחנו מגלים את סוד תורת הלחימה שלו.
העכבר יודע את סודם של כל אחד ואחד מן הטורפים שהוא האמת על טבעם של כל היצורים החיים.הוא יודע שממש כמוהו כל אחד ואחד מהם מפחד להיות נטרף, ובמעמקי תודעתו של כל אחד ואחד מהם מצויה האימה מפני טורף החושק לבלוע אותו. וכך, בהכירו את החולשה הזו של החזקים ביותר, לא נותר לעכבר אלא להעיר את אותו סיוט ממעמקי תודעתם של טורפיו. הוא מציב בפני תודעתם מראה לסיוט הפנימי שלה בדמותו של "טרופותי", אותו יצור שמהותו התאווה לטרוף, אותה תאווה שמתעוררת בכל אחד מהם למראהו של העכבר עצמו ("ונהיה פתאום רעב"). ובבואתו משתנה לפני כל אחד מן הטורפים – כשהוא עומד בפני השועל הוא הכי אוהב "שועל על גחלים", כשהוא עומד בפני הנחש הוא הכי אוהב "נחש חמוץ מתוק", ולפני הינשוף הוא הכי אוהב "גלידה של ינשופים".
העכבר עונה לטורפיו בערמומיות גדולה וחיננית מזו שנקטו כלפיו, להנאתם וצחוקם של קוראי הסיפור, הנהנים מן האירוניה הסיפורית ומכוח דמיונו של העכבר והסופרת העומדת מאחוריו. הוא מעלה את נוכחותו של טרופותי בפני בן-שיחו ממש בדרכם של מתרגלי ויזואליזציה במקדשי המזרח (במסורת הטנטרה) המעלים את דמותה של האלוהות – הוא מתאר אותו איבר- איבר, במעין נוסחות לחש מתנגנות היטב – עד ליצירתה של הדמות המלאה בעיני דמיונו של בן שיחו. ככל שאנחנו מתקדמים מפגישה לפגישה, מתגבשת למול עינינו הקוראים דמותו המלאה של טרופותי מעוד ועוד תיאורים של איבריה הנוראים.
כך, בורחים אחד-אחד טורפיו הפוטנציאליים של העכבר מפני דמות דמיונו-דמיונם, דמות הבעתה של טרופותי. והעכבר מסכם כל פעם מחדש את הדברים מתוך מקום של התנשאות על פני בני שיחו - "שועל [ובהתאמה: ינשוף, נחש] טיפש ומטופש! אין שום סיבה לפחוד. טרופותי - מה, לא ידעת[2] – אין חיה כזאת!". והקוראים הצעירים שותפים לאירוניה הזאת ולמחשבה הזאת, צוחקים ונהנים לתרמית הכביכול פשוטה הזאת.
אך כאן מגיע הסיבוך והמפנה בסיפור הזה שאוצר בתוכו הרבה מתח פסיכולוגי לקוראיו הצעירים כל כך: טרופותי מופיע במפתיע לפני העכבר, ולראשונה, זה ניצב מבוהל. הביטחון והוודאות לגבי גבולות המציאות והדמיון נשברו. מה שחשב כדמות תעתועים בלבד שיצר במשחק דמיונו הערמומי קמה עליו ומתגלה כדמות בשדה המציאות ,המאיימת לראשונה על חייו. זהו גם מתח שהקוראים הצעירים צריכים להכיל –
רגע, מה קרה כאן, איך הפך יציר הדמיון למציאות? פחד קמאי שכולם שותפים לו, שהבעתה ומחול השדים הפנימי שהפחד מחולל בפנינו אינו אלא ממשות ואמת.
בניגוד לספרי ילדים אחרים שמתחילים במופע של תעתועים מפחיד שמתפוגג בהמשך הסיפור ומתגלה כתעתוע של הדמיון והאשליה[3], חל כאן היפוך. מה שנדמה כתעתוע של הדמיון מתגלה כמציאות, והעכבר עצמו מתגלה, לפחות לרגע, במערומיו. הרגע הזה מוכל על ידי הקוראים דרך ההנאה מהתחכום הסיפורי שבהפתעה ובהומור. והוא ספק נפתר בהמשך הסיפור, ספק מהדהד עד סופו.
העכבר נעמד לראשונה בסיפור מול מראת פחדו שלו ונוכח שהוא אינו שונה מאף אחד מטורפיו הפוטנציאליים בפחדו הקמאי מפני טריפתו. נראה שזוהי הכרה חשובה ומהותית לתהליך השלם שהוא עובר בהתמודדות מול הפחד, לאחר שהכיר אותו רק בזולתו. אך העכבר אינו מאבד את עשתונותיו לזמן רב. שלא כמו הטורפים שפגש, הוא יודע לזהות בטרופותי את יציר דמיונו וביעותיו שלו, ועושה שימוש בידיעה זו כדי להערים על הפחד בעצמו ולהכניע אותו.
הוא סובב ביער כשטרופותי בעקבותיו, ומופיע לפני כל אחד מטורפיו הפוטנציאליים הקודמים יחד עם טרופותי. ברמה הפשוטה הסיפורית – הוא מצליח לשטות בטרופותי, ולגרום לו לחשוב שהם פוחדים מפני העכבר הקטן ולא להבין שהם פוחדים למעשה מפניו. ברמה העמוקה יותר הוא חושף את האמת – בהיותו של טרופותי יציר דמיונו, בהיות מקור כוחו של טרופותי בו עצמו, הרי שלמעשה הטורפים מפחדים מפני העכבר, בוראו של יציר דמיון זה ומי שהכריע אותם באמצעותו בקרב. בסופו של הסיפור, דמות ההזיה עצמה, הפחד שלו בעצמו, בורח מפניו, מקורו ובוראו.
והעכבר? הוא ממשיך ללכת שליו ביער. גם הוא נענה לדחף הרעב, אך הוא שלא כמו היצורים האחרים שפגש ביער אינו טורף, אלא צמחוני. סיפורו של הגיבור הלא אלים הזה שנלחם בכוח דמיונו, האמפטיה שלו ותובנותיו, מסתיים באכילה שלווה של אגוז.
אפשר להבחין בסיפור הזה בשני רבדים של השפעות המעצבות אותו. הראשונה, מעולמם של אמני הלחימה המזרחיים, המשכילים להשתמש בכוחו של היריב נגדו. ואכן, מקורו של הסיפור של ג'וליה דונלדסון בסיפור עם סיני[4]. הסיפור המקורי מתייחס רק לחלק השני של הסיפור – שבו גיבורה ילדה מערימה על נמר הרוצה לטרוף אותה וגורמת לו לחשוב שהיא מלכת היער מפחידה אותו ומניסה אותו. הנמר שהולך בעקבותיה טועה לחשוב שבעלי החיים ביער נסים מפניה, ואיננו מבין שהם נסים מפניו[5]. זהו רובד של סיפור עממי פשוט יחסית, שאינו נכנס כלל לעירוב המתוח והמסוכן והלא פתור של הסיפור שבין תעתוע הדמיון לבין המציאות.
ואילו הרובד השני של ההשפעות של הסיפור דומה שלקוח מסיפור חייה העצוב של המחברת ג'וליה דונלדסון, שבתקופה שבה חיברה את הסיפור בנה עבר התקף פסיכוטי, שבמהלכו ביעותיו וההלוסינציות שלו נדמו לו כמציאות ממשית והוא לא הצליח להפריד בין הדמיון לבין המציאות[6]. נראה שבתוך הסיפור ההומוריסטי והיפה הזה חבוי איזשהו ניסיון לחבור אל החוויה של בנה ואל האימה שהטירוף וכוחו של הדמיון יכול להציב בפני כולנו. אך החוויה הזו מוחבאת ומטושטשת בסיפור המציג בסופו פתרון ויכולת של התבונה לזהות את הדמיון כמקור של כוח ואת האדם המשתמש בו כחזק מיצורי ביעותיו. למרבה הצער, סיפורה האישי של דונלדסון הסתיים אחרת, ובנה לא השכיל להתמודד עם יצורי ביעותיו שהכריעו אותו, ובחר לבסוף להתאבד.
[1]אני מתייחסת במאמר לנוסח
העברי המתורגם של היצירה. ראוי לציין כאן את תרגומה המופלא של רימונה די-נור
ליצירה, מהמקרים הנדירים שהתרגום אינו נופל מן המקור ואולי אף עולה עליו. היא
השכילה ליצור את היצירה מחדש בשפה החדשה.
[2]ובשני הנוסחים החלופיים:
"נו בחייך".
[3]ראה למשל, "מפלצת? אין
דבר כזה" מאת כריסטינה בטלר.
[4] ראה הערך בויקי-אנגלית "The Graffalo" וכן ריאיון עם הסופרת ג'וליה דונלדסון.
[5] נראה שנעשה כאן שימוש במוטיב
חוזר בסיפורי עם סיניים, ביניהם מפורסם במיוחד הסיפור על השועל המערים על הנמר
באמצעות שימוש בכוחו של הנמר. רבים מייחסים את הסיפור של דונלדסון לגלגול זה של
המוטיב בטעות, אך גו'ליה דונלדסון עצמה חוזרת ומציינת דווקא את הסיפור אודות הילדה
והנמר. ראה -
הנוסח של הסיפור הסיני אודות השועל והנמר מספר על שועל המערים על יריבו הנמר, כשהוא הולך אתו יחדיו ביער וגורם לו לחשוב שהפחד של יצורי היער מן הנמר אינו אלא הפחד ממנו השועל.לנוסח של הסיפור הסיני העממי אודות השועל והנמר, ראה למשל באתר World of tales או באתר העוסק באמנויות לחימה.
- The Making of the Gruffalo,
- Poetry Friday: interview with Julia Donaldson and her Library Poem
- באתר הרשמי של הספר.
הנוסח של הסיפור הסיני אודות השועל והנמר מספר על שועל המערים על יריבו הנמר, כשהוא הולך אתו יחדיו ביער וגורם לו לחשוב שהפחד של יצורי היער מן הנמר אינו אלא הפחד ממנו השועל.לנוסח של הסיפור הסיני העממי אודות השועל והנמר, ראה למשל באתר World of tales או באתר העוסק באמנויות לחימה.
[6] ראה ראיונות שהעניקה הסופרת
ג'וליה דונלדסון על הנושא:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה